קשיים במסגרת — גן ובית ספר
„הגננת אמרה שהוא לא מקשיב”. „המורה מתלוננת שהוא לא מקשיב ומפריע בשיעור”. „בגן הוא מתפרץ”. „היא חוטפת לילדים את המשחקים”. „היא לא מוכנה להוציא את הספרים, ומתפרצת עם התקף זעם כל פעם שלא מצליחה משהו”.
אם זה מוכר לכם, אתם בוודאי מרגישים מתוסכלים. מקפיצים אתכם כדי לקחת את הילד. בדקתם הרבה דברים, ושום דבר לא עובד. בסביבה החינוכית הצוות אפילו כועס או מיואש.
למה יש קשיים במסגרות, ובבית אין, או שבבית יש פחות אתגרים?
תופתעו מהתשובה. כי הבית ומסגרת החינוך הם שני עולמות שונים לחלוטין, לא בגלל מה שאתם חושבים, אלא דווקא מבחינת הדרישות, הצורך להתאמץ, להגיב, להקשיב ולייצר אינטראקציות.
בבית, לרוב יש פחות דרישות. פחות עקביות. יותר ויתורים. יותר „בסדר, רק הפעם”. הילד מצליח, כי הוא לא באמת מאותגר. יותר מכך, לעיתים הורים „שולפים” את הילד מהקושי, משקיטים את הטריגר, ולכן אין למידה להתמודדות. וכאשר הילד מגיע למסגרת מתקיים פער בין מה שקורה בבית לבין מה שנדרש בבית הספר.
את הפער הזה רואים היטב כשהילד עולה לכיתה א׳ ואינו מסתגל לדרישות היום.
במסגרת יש שגרה קבועה, הנחיות ברורות, מעברים בין פעילויות, המתנה בתור, ציות לדרישות שמגיעות בזו אחר זו. הילד מאותגר, וקשיים שלא היה צריך להפגין בבית עולים על פני השטח.
במקרים קיצוניים של התקפי זעם ואלימות במסגרות, אני ממש רואה את ההבדל בין ההקלה בבית, היעדר הצורך להתמודד, הורים עוטפים, מוותרים, צועקים, אך לא מלמדים לווסת את הרגש, להיענות לבקשות, להקשיב ולהתרכז, לבין הקושי במסגרות שעולה.
המסגרת לא יצרה את הקושי. היא גילתה אותו.
מה הקושי האמיתי?
שלושה דברים עומדים בבסיס רוב הקשיים במסגרות:
היענות לבקשות
היכולת לעשות מה שמבקשים ממך, גם כשלא בא לך. ילד שבבית תמיד קיבל „בסדר, אחר כך” לא תרגל את השריר הזה. וכשמישהו בגן מבקש ממנו לעצור, הוא לא יודע איך, והלחץ שמופעל עליו יוצר התקפי זעם, כעס, אלימות וסרבנות.
דחיית סיפוקים
היכולת לחכות. לסבול את „עוד לא”. מחקרים מראים שילדים עם יכולת גבוהה יותר לדחות סיפוקים בגיל הגן מציגים הישגים אקדמיים טובים יותר ופחות בעיות התנהגות שנתיים לאחר מכן. ילד שרגיל לקבל באופן מיידי, בבית, במסכים, בכל מקום, מתקשה לחכות לתורו, לסיים משימה לפני שעוברים לאחרת, לשאת תסכול.
תפקודים ניהוליים
אלו הכישורים המנטליים שמאפשרים לילד לתכנן, לארגן, לעבור בין משימות, לזכור הנחיות, ולשלוט בדחפים. סגנון הורות תומך-אוטונומיה קשור קשר ישיר לתפקודים ניהוליים טובים יותר אצל ילדים, כולל דחיית סיפוקים, תכנון וזיכרון עבודה. תפקודים ניהוליים לא מתפתחים לבד, הם נבנים מתוך תרגול יומיומי של בית שמתנהל עם שגרה, עקביות ודרישות ברורות.
ואיפה אתם נכנסים לתמונה?
כשהורים עוזרים לילדיהם לפתח ויסות רגשי ותומכים בכישורי ויסות, ילדיהם מציגים פחות בעיות התנהגות, מסוגלים יותר לדחות סיפוקים, ומשיגים הישגים מנטליים, רגשיים, התנהגותיים ואקדמיים גבוהים יותר.
במילים פשוטות, מה שקורה בבית הוא האימון לכל מה שהמסגרת תדרוש.
בית שבו יש עקביות, דרישות ברורות והמתנה, מכין ילד שמצליח במסגרת. בית שבו הכל מיידי, הכל גמיש והכל מתפשר, מכין ילד שמתקשה כשמישהו אחר מציב גבול.
מתקשים לבנות את העקביות הזו בבית? זה בדיוק מה שאני כאן בשבילו.
המידע באתר הוא המלצות כלליות בלבד שנכתבו מניסיון, מלמידה ומחקר, ואינו מחליף ליווי מקצועי אישי.