חרדות וקשיי הסתגלות: מה קורה ואיך אתם חלק מהתמונה?

זה לא עקשנות. זה לא גחמה. זו חרדה, והימנעות שהתפתחה ביחד איתה, להתמודד. ויש לה שורשים ברורים.

מה זו חרדה אצל ילדים?

חרדה היא תגובה של המוח לאיום נתפס. „נתפס”, כי לרוב האיום לא אמיתי, אבל המוח של הילד לא יודע זאת. הוא מזהה משהו לא מוכר, לא בטוח, לא נשלט, ומדליק אזעקה.

ילד חרד נמנע! לא הולך. מתלונן על כאב בטן. מבקש להישאר בבית. מבקש אישורים שוב ושוב, „אתה בטוח? הכל בסדר? אתה לא תעזוב אותי?”

קשיי הסתגלות הם ביטוי שכיח של חרדה, ילד שמתקשה להיכנס למסגרת חדשה, ליצור קשרים, להתמודד עם שינויים.

חרדה והתקפי זעם, הקשר שהרבה הורים לא מכירים

משהו שמפתיע הורים רבים: לא כל התקף זעם הוא בעיית התנהגות. לפעמים, הוא ביטוי של חרדה.

כשילד חרד מתבקש לעשות משהו שמפחיד אותו, ללכת לגן, לפגוש ילד חדש, לנסות משהו לא מוכר, התגובה שלו לא תמיד היא „אני מפחד”. לפעמים היא כעס, התפרצות, בכי, סירוב מוחלט.

הילד לא יודע לומר „אני חרד”. הוא יודע לומר „לא רוצה!”, ולבעוט בדלת.

ההימנעות היא הדרך שלו להרגיש בשליטה, „אם לא אלך לשם, לא יקרה לי שום דבר רע”. וכל פעם שזה עובד, שההורה מוותר, מפיג את הלחץ, לא לוחץ, ההימנעות מתחזקת. הילד לומד: הימנעות = ביטחון. כשבפועל זה מגדיל חוסר ביטחון! כי הילד לא למד להתמודד. מיד אחרי שהורה מוותר הילד מרגיש הקלה מבחוץ, אבל בפנים המוח מבין שיש הקלה ואין צורך להתמודד, וכך מגדיל את טווח החרדה כל הזמן: הימנעות, חוסר ביטחון וקשיי תפקוד במצבים שונים.

הבעיה היא שהימנעות לא מחסלת חרדה. היא מגדילה אותה. כל דבר שנמנעים ממנו נראה מסוכן יותר.

ואיפה אתם נכנסים לתמונה?

הדחף הטבעי של כל הורה הוא להגן. לכבות את הכאב. לפתור. ולפעמים, בלי לדעת, זה בדיוק מה שמחזק את החרדה.

הורות שמתאימה את עצמה לחרדה של הילד, כזו שמונעת ממנו להיחשף למצבים מעוררי חרדה, מקטינה את המצוקה בטווח הקצר, אך מחזקת את ההימנעות ואת החרדה לאורך זמן.

כל פעם שאתם מצילים את הילד מהמצב שמפחיד אותו, הוא לא לומד שהוא יכול לעמוד בו. הוא לומד שהסיטואציה באמת מסוכנת, כי אם לא הייתה מסוכנת, למה הצלתם אותו?

הורות שמוגדרת ביתר הגנה מעבירה לילד מסר שהעולם מסוכן, מחזקת הימנעות, ומגבילה את ההזדמנויות שלו לפתח כישורים וביטחון בהתמודדות עם אתגרים.

ויש גם מנגנון נוסף, הורים חרדים נוטים להפגין התנהגויות של פחד והגנת יתר, ובכך מחזקים אצל הילד דפוסי חרדה. כשאתם בעצמכם חרדים, דואגים, מביעים פחד, הילד לומד שיש ממה לפחד.