נלי אבישי

מסכים והתמכרות למסכים: מה קורה במוח ואיך אתם חלק מהתמונה?

הילד מחזיק בטאבלט. אתם אומרים „עוד דקה”. עוברות עשר. אתם אומרים „נגמר”, ומתחילה מלחמה.

סרטון: התמודדות עם מסכים

בכי. צעקות. „אתם הכי גרועים בעולם!”, והנה התקף זעם שהוא בעצם התקף ארוך, מתיש ואלים.

אם זה מוכר לכם, חשוב שתדעו: זה לא „ילד קשה”. זה קושי אמיתי להיפרד מהמסך, ואולי אפילו התמכרות.

מה קורה במוח של הילד מול מסך?

בכל פעם שילד מתעסק במסך, המוח משחרר דופמין, נוירוטרנסמיטר שמאותת לגוף „זה טוב, תמשיך”. הדופמין הוא לא „הרגשה טובה”, הוא דחף לרצות עוד. ועוד. ועוד.

חשוב שתדעו שגם בזמן ציפייה למסך משתחרר דופמין גבוה, כך שאם אמרתם „תקבל את המסך עוד 10 דקות” ואז שיניתם את דעתכם מסיבה כלשהי, אתם תראו את אותו ההתקף.

ככל שהמסך נוכח יותר, המוח מתרגל לרמות גבוהות של דופמין, וצריך יותר ויותר גירוי כדי להגיע לאותה תחושה.

התוצאה? כשמורידים את המסך, המוח חווה נפילה חדה. ומה שנראה כ„התקף זעם” הוא בעצם תגובת גמילה.

ומה קורה לילד שגדל עם מסך ככלי ויסות?

ילדים שצורכים מסכים בכמויות גבוהות מתקשים בדחיית סיפוקים, שליטה עצמית וחוסן רגשי.

הם לא למדו לשאת שעמום. לא למדו לחכות. לא למדו איך אפשר להעסיק את עצמם באופן עצמאי, ומתקשים בפתרון בעיות ובוויסות הרגש.

כשהמסך תמיד שם, כשהוא הפתרון לכל רגע של אי-נוחות, שעמום או עצבים, הילד לא מפתח את השריר הרגשי שמאפשר לו לתפקד בלעדיו. ואז מה שנשאר? עולם אפור, משעמם, ולא מספיק, ולעיתים עולות אמירות מסוכנות מצידו של הילד, כי הקושי הוא חזק מאוד.

ואיפה אתם נכנסים לתמונה?

כאן זה מורכב, אבל פתיר. כי לא מעט הורים מגיעים למסכים מתוך עייפות. „רק לחמש דקות שיהיה שקט”. „כשאני צריך לבשל”. „כשאני בטלפון עבודה”.

זה מובן לחלוטין. ועדיין, מחקרים והשטח מראים שהורים שמשתמשים במסכים כדי לווסת את הרגש של הילד מייצרים בילד פחות שליטה עצמית וקשיי ויסות גבוהים יותר לאורך זמן.

יש גם מנגנון נוסף: מודלינג. כשאתם עצמכם מחוברים למסך, אתם מלמדים את הילד שהמסך הוא דרך להתמודד עם כל רגע.

ויש את הדפוס של הגבול שאינו גבול, „עוד דקה” שהופכת לעשר, „הפעם האחרונה” שחוזרת שלוש פעמים. כל אחד מאלה מלמד את הילד שהגבול אינו אמיתי, ושווה להילחם עליו.

כל פעם שאתם נותנים מסך, חשוב שתעצרו ותחשבו רגע על התנאים של מתן מסך: האם זה בעקבות דרישה של הילד? האם זה בעקבות קושי כלשהו שהוא חווה ומבקש את המסך כהקלה? כמה שעות הוא כבר היה היום במסך? האם זה בגלל שקשה לכם להתמודד? ובכלל, חשוב מאוד להבין שככל שיש יותר חשיפה בגיל קטן יותר, כך היכולת של הילדים להסתגל, להתמודד ולווסת, פוחתת.

אני לא נגד מסך, אני פשוט בעד מודעות, בעד יכולת של הורה לעשות סדר ולהציב גבולות בנושא המסכים, ובעד יכולת להתמודד נכון עם אתגרים.

מתקשים להחזיק גבול על מסכים בלי שהבית הופך לשדה קרב? זה בדיוק מה שאני כאן בשבילו.

המידע באתר הוא המלצות כלליות בלבד שנכתבו מניסיון, מלמידה ומחקר, ואינו מחליף ליווי מקצועי אישי.